אדריאנה גדלה בבית בטוח. היא לא הלכה לגן ולא לבית הספר, את ימיה בילתה בחצר רחבת הידיים, מטפסת, חופרת, מגלה. כשרצתה את קרבת אימה, היא הצטרפה אליה לעבודת הבית התמידית, ואימא שלה הייתה מדקלמת לה, בהנאה גדולה, שירים, ושתיהן היו בוכות בקטעים העצובים ושתיהן היו צוחקות בסוף הטוב והמשחרר.
אדריאנה זוכרת מתקופת ילדותה, שמש נצחית, ביטחון והתחלה של עצמאות מוערכת, בת שלוש אהבה לשבת מתחת לשולחן שעמד בחצר. רגלי השולחן מגדירות טריטוריה עצמית מתעצבת ואדריאנה דופקת מסמרים בלוחות עץ. אמא שלה קראה לה בגאווה: "נגרית שלי".
ואז היגרה המשפחה.

מכאן אדריאנה זוכרת שמים מעוננים ואפור כהה. הורים תלושים, משתדלים לזכות באהדה, בתוך לחץ קבוצתי. והיא נכנסת לבית ילדים קיבוצי עם לינה משותפת.
ההורים של אדריאנה, לפני ואחרי ההגירה, ראו בעין יפה, רק התנהגות אידילית של הפגנת טוב לב. ככה היא לא למדה כלים להתגוששות החברתית, למשחקי הכוח והשליטה שהיו חלק מהותי מן החברה הקיבוצית.
הנחיתה בקיבוץ של שנות השישים הייתה משבר לכל המשפחה., אדריאנה הרגישה שחומות שחורות קמו בראשה ומנעו חדירה של כל הנלמד בכיתה. היא הרגישה דחויה וחריגה. ולא היה לה מקום בו אפשר להתנחם.

בבית הילדים היה נהוג לאכול ארוחת ערב בארבע אחרי הצהריים. לפני שהילדים הולכים לפגוש את ההורים. למטפלת, שגדלה בעצמה בבית יתומים, היה חשוב מאוד שהילדים יאכלו. הביצה האפורה והקרה נראתה לאדריאנה כמו הלבבות הסגורים סביבה, שמותירים אותה מחוץ למסיבת החיים. פרוסת הגבינה הצהובה שריחה דחה את אדריאנה, פוררה לכלב קאפי שרבץ מתחת לשולחן ודווקא נראה נלהב. גם את הביצה הוא קיבל ואכל. בגלל שקאפי לא רצה סלט, אדריאנה הגיעה לאמא עם סלט בכיסים. אדריאנה הלכה ורזתה. היא התארכה וגבהה מאוד ופיקות הברכיים שלה בלטו במרכזן של חוטי רגליה. בחורף, המציאה לבעיה פיתרון אסטטי: לבשה שני זוגות מכנסיים, אלו מעל אלו. שדיה השטוחים תפחו לפעמים בעזרת גרביים שמילאו את החזייה הריקה. גזרת מרלין מונרו הייתה אז משאת הנפש האופנתית.

חדר האוכל ואוכל היו דברים דוחים ומגעילים. חנה סנש הייתה גיבורת ילדותה של אדריאנה ובשעות הארוכות בהן זבזבה המורה כמו זבוב ענקי ומרושע, שקעה אדריאנה בפנטזיה חוזרת: הנה היא צונחת, גיבורה ונערצת אל הצלת העם. אך בעודה באוויר, מגלים אותה הנאצים, מקיפים אותה ויורים בה. בצהריים, ניסתה אדריאנה להפסיק לנשום. הנה היא גם גיבורה וגם מתה.

אדריאנה, זו של לפני ההגירה, הייתה סקרנית, חקרנית, בעלת תיאבון בריא לאוכל, למשחק, לשיר, לנגרות. שום דבר לא הפריע לחושים שלה לקלוט את העולם ולעורר באיבריה הפנימיים התרגשות. התרגשות שהובילה את חייה, תחושת עצמי שאומרת מי אדריאנה ומה מתחשק לאדריאנה. תחושת העצמי היא הצימוד הנוצר בגזע המוח התיכון והעליון בין קליטת החושים למצב עוררות הגוף. הרגשות הבסיסיים נולדים כאן בשילוב של שני אלה (עוררות גופית רגשית כלפי בסביבה הנקלטת) עם הכרח ביולוגי לעשייה והם מערכת אינסטינקטיבית ועוקפת חשיבה. הדרייב , שנקרא גם תיאבונות, ליבידו, ביקוש, הוא מערכת פיקוד רגש בסיסי שכולל בתוכו סקרנות ועניין ורעב וצמא וחקרנות, תוך ניטור תמידי של הסביבה הפנימית. זו הביולוגיה והיא הופרעה. אדריאנה שהתביישה במה שהייתה (מבטא, מנטאליות, שונות) דכאה את הביולוגיה שהיא עצמה ולכן לא הרגישה רעב ולכן האוכל דחה אותה. מתוך אוזלת יד היא נכנסה "לשנת חורף". אדריאנה דיכאה את החיות ואת תחושת העצמי. ככה היא לא הרגישה את כל הרגשות הבסיסיים: גם בהלת ההפרדה (נטישת ההורים) פחד וגם כעס (לא היה על מי לכעוס, כשההורים מעורערים בעצמם).

כשהתרחקה מן הקיבוץ וממשפחתה, בת שמונה עשרה, החלה אדריאנה להשמין. החומות שנמסו מעט עם ההתבגרות, עוררו את הרעב. אבל שנים של נתק עוותו את הטיפול והטיפוח העצמי, קלקלו הזנה עצמית וקלקלו את תחושת השובע.
עיניה היפות שקעו בפניה המדושנים. פעם, היא מספרת, נשארה לבד בחדר, על השולחן היו מונחים חבילת חמאה מאתיים גרם, ככר לחם שחור רגיל פרוס וצנצנת ריבת חלב. אדריאנה הייתה מורעבת מביישנות ומדיאטה תמידית. אחרי עשר דקות, על השולחן נשארה רק עטיפת נייר הכסף של החמאה והניילון שעטף את כיכר הלחם. ליד השולחן ישבה אדריאנה מיואשת וחסרת אונים, האוכל דחוס באלימות בקיבתה והיא רעבה. היא לא חשה בטעם הטוב של האוכל.
את ההקאות היא המציאה בעצמה, מאוחר יותר התפלאה לשמוע שזו תופעה. הייתה בכך נחמה, תחושת שייכות לחלק מן המין הנשי
אדריאנה הגיעה לטיפול בת חמישים ושתיים. עדיין בדיאטה תמידית. מעולם לא הכינה רק לעצמה ארוחה יפה ולא התיישבה לאכול בהנאה ובניחותא. את הכרוב החתוך, נהגה לאכול במהירות , תוך כדי הסחת הדעת. אותה ארוחה קבועה ונזירית, מחזיקה את עצמה קצר ובצמצום. והיו הפסקות שבהן הרסן נשמט מידיה ואז, התפרעה בחיסול עוגות. בחתכה פרוסה אחת, היא כבר תכננה את הפרוסה הבאה, כשבראשה קול בז ומאשים: "יא פרה מגעילה חסרת אונים, הרי תחסלי את העוגה כולה…."
אכילה כפייתית, אין בה בכלל עונג. עונג הוא פועל יוצא של עוגן פנימי, כשמרכז התודעה בבית פנימה. כאן פועלות באופטימאליות מערכות הרגש הבסיסיות. אז אפשר לחוש רעב, להיות מופתעים מקשת נפלאה של טעמים, להרגיש את טקסטורת האוכל הנאכל והמתלחלח בפה ואפשר לחוש בעונג הצרוף של השובע. (הסיפוק הוא חלק מן הביקוש). אכילה כפייתית היא מרד של נפש כלואה באלימות. רק שהמורדת האשמה והסוהרת העלובה שמרימה ידיים, שתיהן אדריאנה.

בכפות רגליה של אדריאנה ניתן לראות, באזור ייצוג עמוד השדרה, חוליות טורקליות, את הנתק. הנתק שהוא המכניקה של הדיסוציאציה באדריאנה. דיסוציאציה (שיש בה משרעת נרחבת של חומרה) היא תגובה לא נדירה, בעיקר בילדות לאירועי חיים קשים מידי. אדריאנה שלא יכלה לשנות את המציאות, שינתה אותה בראשה. היא לא הרגישה כאב וצער, היא הרגישה ענן וכונתה בלי חיבה "אסטרונאוטית".
הנתק בכפות הרגליים מייצג את הנתק שמפריע ומשתיק את תחושת האיברים הפנימיים על ידי כיווץ בדרכם העולה של העצבים הסנסורים.
הנתק נראה כחריץ עמוק, ישר וקר. והוא נראה על פני העור, אבל במגע הוא מורגש עוד יותר. בהקשבה עמוקה, ניתן לחוש ששורש הנתק נמצא בתוך העצם, בתוך מטטרסל 1. נתק שמעוות את מנח כפות הרגליים. כשמסתכלים בכפות הרגליים של אדריאנה, אנחנו לא רואים רגל פתוחה, רקמה גמישה וחזקה, מלאת חיות, אנרגיה שזורמת חופשי, אלא רגל "שבורה" וקטועה, המים בה עומדים, הרגשות תקועים ומוסתרים ב"סליק".
זרימת החיים היא גם מן העצמות, דרך הרקמות הרכות אל העור וגם מן המלאולוסים, (מפרקי הקרסול), וזרימתם עד לאצבעות כף הרגל. מן האיברים הפנימיים, אלי ביטוי . המעצור, הנתק הוא כמשיכת רסן לעצמי. גידי שרירי השוק שעוברים לפני ומאחורי מפרקי הקרסול, נמתחים ומעוותים את התנוחה הגמישה והזורמת של כף הרגל.

מהי הדרך להחיות את הסליקים הסגורים, את שטחי ההפקר של תחושת העצמי, הנתק הרגשי? אני לא מכירה דרך טובה יותר ממגע של זולת, מגע מקשיב, מתעקש, לא מוותר. האמון הבסיסי שנולד עם הקשר עם אמא, בתחילתם של החיים, נעור מן התרדמת, מול מחויבות עמוקה מספיק של אדם אחר. במגע מקשיב דיו, מרגישים קודם את החומות הבצורות, שסוגרות, ומבודדות. מרגישים את ההתנגדות.
ואז, אם ממש לא מוותרים, בגלל שאמון וקשר הכרחי לאדריאנה, אז בהתחלה לאט ובזהירות ואחר כך בשטף משוחרר, נופלות החומות, נגולה האבן מפי הבאר. אז שבה החיות לרקמת כף הרגל, לחלוחית רגשית. באותו רגע של אינטגרציה עמוקה, המילים נעלמות מן התודעה. זהו חיבור רגשי. התחושה דומה מאוד לשובע אחרי ארוחה איטית ומענגת. זו תחושה של מלאות רגשית.
פריץ פרלס, אבי הגשטלט, קרא לזה (כך תורגם) "התכללות" הנה תחושת העצמי ברורה.
סדרת הטיפולים מתמשכת, עד שהמושכות שחדלו להחזיק קצר את סוסי החיים, משתחררות. עד שסוסי הרגש, הביקוש, לומדים לדהור חופשי. עד שמשתקם נתיבם = הרגל שבה לדרוך בגמישות ובעוצמה

מטפלים בדיבור, דואגים להעצמה רגשית כהכנה לגילוי תודעתי של היסטוריה קשה מידי, שלא נצרבה בזיכרון הרגיל. ברפלקסולוגיה למרבה הנוחות, הכול כלול. באינטגרציה עם כוחות החיים הפנימיים כלולה המסוגלות לפגוש בקושי כולל אינטגרציה עם ההיסטוריה. חשוב מזה, כלולה המסוגלות להרגיש את הכאב ולהתאבל (בלי התאבלות על הזמן האבוד, בלי השתהות בתחושת הכאב, אין אינטגרציה). אדריאנה בת החמישים ושתיים, דמיינה עצמה, מחבקת ומנחמת את הילדה שהייתה, מבטיחה לה שהיא תהיה בסדר, שתתחזק שתמצא שוב את דרכה ותגלה את קולה ותשמיע דברה לעולם.
החלמה אינה שונות אדירה בין לפני הטיפול ואחריו. אדריאנה שכוחותיה זמינים לעצמה, אינה מקיאה יותר, גם אם חוטאת, החטא אינו מלווה בביזוי עצמי ואינו כפייתי, אפשר היום לחגוג בעוגה, אין חובה להסתער על העוגה כולה. אין יותר כרוב חתוך, אדריאנה שומעת את החשק, והחשק אומר אוכל טעים. והחשק מעז לעשות דברים שלא העזה קודם, הפרח שאדריאנה הייתה קודם, נפתח ומפיץ את יופיו לעולם.

בחרתי בסיפור של אדריאנה, בגלל שעולה ממנו בברור, שהשפעה רגשית: בושה, חוויה של נתק מן הסביבה האנושית, תחושת חוסר הכשירות, אינם תוצאה של הפרעת אכילה, אלא הסיבה להפרעות אכילה. הרגשות הבסיסיים דומים אצל היונקים כולם.וכמו שאנחנו יכולים לסמוך על הכעס, אם הוא מתבטא במלואו, באופן ספונטני, שיצילנו ממערכות יחסים מנצלות, שנוכל להגיע לביטוי מלא של כשרינו, שקולנו הייחודי, יישמע. ככה אנחנו יכולים לסמוך על מערכת פיקוד של הרגש הבסיסי פחד, שישמור עלינו ועל בהלת נטישה שתשמור אותנו חברותיים, מתנהגים יפה לזולת, הורים ובני זוג ועל מערכת ביקוש שתראה לנו את דרכנו: עוד ועוד ביקוש, מרגע הלידה ועד המוות, אפילו בשינה, תמיד אנחנו צריכים. תמיד יש עוד גבול מגודר לעבור. ביקוש הוא המצפן הטוב בעולם להראות לנו את הצפון שלנו.

טיפול רפלקסולוגי מדבר עם הטבע של הגוף ועוקף התנגדות אידיאולוגית (תירוץ עצמי שמסביר חומות). נושא ונותן עם הדיכוי העצמי של האונות הפרונטאליות שמתבטא בכיווצן של רקמות חיבור וגידים. סולמס וטרנבול מתארים בספר "המוח ועולם הנפש" מחקרים בבעלי חיים בהם שינו את התנהגות החיות על ידי תמריצים חיוביים. הם גילו שחיה יכולה לשנות התנהגות אך במוחה נצרב הרגש הבסיסי כמו שהוא (שמתבטא בקצב הלב, הזעה, עוררות וכן הלאה). מחוויית החיים אנחנו יודעים שרגש שלא בא ליידי ביטוי, לא רק משתמר, אלא שאינו משתחרר והוא נתקע, מתעוות ומפריע להתפתחות ולפריחה.

החומות הוקמו בגלל שהסביבה האנושית השאירה את אדריאנה מחוץ למעגל, במטרה לאלחש את הכאב. והן מתמוטטות בהתעקשות לא מוותרת עליה. ככה מחזיר הטיפול ומאפשר שוב את זרימת החיים שהיא גאוניות הבריאה. אדריאנה וגם אנחנו, חלק ממנה.