בהמשך לשיחתי עם צפירה: צפירה לומדת לאפשר לעצמה לחיות. אחרי הרבה שנים בהן ניסתה לחנך עצמה. למשל, היא סיפרה, מאז ומתמיד, למדה לא לכעוס. צפירה מנקה את הבית ובעלה נכנס עם בוץ בנעליים. עכשיו צפירה לומדת לפתוח את הפה ופשוט לכעוס. זה מבהיר לבעל שלה שאין לו אפשרות לנהוג בחוסר כבוד. בפגישה האחרונה שלנו צפירה אמרה: מעצבן אותי שהחמור לובש חולצה מכוערת, נראה בה כמו צנון.

אבל, אמרתי לה, זה אינו דומה לזה. את ניקית, זכותך להגן על עצמך מפני זלזול. הכעס הטבעי, החופשי, דואג שאף אחד בעולם לא ינצל אותך ואילו חולצתו המכוערת של החמור, היא עניין שלו. זה שאתם נשואים, לא אומר שאתם אחד. אלא מאי, הבושה היא שלך. ככה זה. בן זוגנו מקרין עלינו את שוויו. אם תפסנו חתיך, זו גאווה. צנון, זו בושה. הרשי לעצמך, צפירה להתבייש. שהי ממש גופנית בבושה. כאשר הבושה תגיע לידי מיצוי, יהיה מקום בלבך גם לגאווה שאת מתגאה בו. על היותו חכם לדוגמה. ברכות, מרים סלע