רפלקסולוגיה ברוח הגשטלט

ברפלקסולוגיה רואים אחת משתי אפשרויות: או כל כף הרגל, וכמוה כל גוף האדם בריאים: דשנים, חיים וחזקים, או שזרימת החיים מופרעת.
אם אנחנו פוגשים (בראייה, במגע) רגל פתוחה וזורמת, המשמעות היא שאדם מגלה והולך את הדרך שהיא דרכו הייחודית. חושיו קולטים את העולם, קרביו עונים בריגוש. מוחו ממיר את הריגוש בעוררות המוח, ברעב ומניע פעולה להשבעת הרעב. דרך שמבטיחה עניין והתלהבות (שהם חלק מן הדחף, הביקוש: הדופאמין ש"מדליק" את המוח) וסיפוק (השבעת הצורך, תחושת עונג והפסקת הביקוש) דרך שיש בה בריאות גופנית ונפשית.
היונקים שמבנה המוח הרגשי שלהם זהה לזה של האדם, נמצאים בדרך הזו.

אצל האדם התפתחה מאוד האונה הקדמית ונוספה השפה, התרבות והאינהיביציה-יכולת עיכוב הפעולה.
לאדם שתי ברירות: הוא יכול להשתמש במודעות להלל. לומר אמן למהותו כמיקרוקוסמוס של הבריאה כולה. אז אותם רגשות בסיסיים, מובנים, שמצווים הישרדות, הופכים לסימפוניה עשירה בעזרת המודעות.
האפשרות השנייה שמצויה בידי האדם, ורק בידי אדם, היא להתכחש למהותו ולכפור בעצמו. ניקח לדוגמה את הצורך בשייכות, הערכה ואהבה (שהם חלק מן הביקוש). כשאנחנו מרגישים דחויים, עולה בנו פאניקה, זהו הטבע. אם אדם אינו חש מסוגל לעמוד בכאב, ביכולתו להתכחש לו. בגלל שמוחנו קולט את הריגוש מן הקרביים, במטרה לנתק את התחושה, אדם ינסה להוריד חיות מעצב הוואגוס, "להרדים" את הקרביים. כך מופרעת התבנית של תחושה העולה אלי ביטוי אוטומטי שסוגר את המעגל. בלי הביטוי, הדחף אינו בא ליידי מיצוי. התוצאה היא מתח תמידי (מצב סימפתטי קבוע). יש האומרים: הנה אדם נמצא בסטרס, עליו להירגע. הגשטלט יאמר: הנה הביטוי האוטומטי הטבעי נחסם, הבה נמצא את הסליק שנעול בגוף ונתחבר אליו, נביא אותו ליידי מיצוי. הבה נבין את האיסור שנלמד בחוויה מדכאה, איסור להיות אוטנטי.

לכן גשטלט לעולם לא ייתן עצות מה על אדם לחוש וכיצד נכון להתנהג. גשטלט לא יגיד לדוגמה: אתה מדבר בשיטפון, הרגע. גשטלט יטה את "הפרוז'קטור" של התודעה פנימה, בחיפוש אחר הפחד והכאב ששטף הדיבור מנסה להתגבר ולטשטש את חווייתם, יאיר את המלחמה הפנימית, ילווה את האדם לאינטגרציה מחודשת עם כאב הדחייה. ההשתהות בכאב הגופני שמעורר כאב הדחייה (כאב רגשי וגופני, נקלטים באותו מבנה מוחי) מובילה למיצוי. אז שבה האפשרות לרוות מהאהבה, אדם יכול באומץ, להניח לה לחלחל לתוך תאי גופו. מיצוי הכאב מאפשר את ההתמסרות לאהבה.
על מניפולציה עצמית לעצור את הכוחות האיתנים של הטבע. ואנחנו אכן פוגשים מחסומים איתנים בצורת כיווץ וחולשה, וכשדחף מעורר קונפליקט פנימי, נמצא חום, בצקתיות, דלקתיות. חומות מאסיביות אלו, מתפוגגות רק מול הקשבה עיקשת שאינה מרפה. רפלקסולוגיה ברוח הגשטלט, מקשיבה להפרעת החיות. מקשיבה באי-וויתור והתעקשות אין סופית עד שההפרעה ממצה, "מספרת" את עצמה. מכיוון שאדם בנוי לקשר האנושי הלא מוותר, הוא אינו יכול להמשיך ולהסגר כשהוא חווה הקשבה עמוקה. (ההסגרות מלכתחילה קרתה בגלל חוסר אישור מן הזולת) אז, הגוף מספר ליידי המטפל את הפחד: הכווץ נפתח, הכלא נפרץ, החיות שבה לגוף.

הגשטלט יכול לעשות את אותו הדבר גם בקבוצה וגם ללא מגע, אבל תמיד ורק, בהקשבה ובהתעקשות וביצירת חוויה הפוכה לחוויה שכלאה וסגרה: חוויה של קבלה אמיתית ושלמה, מתוך הזדהות אנושית. חוויה של אישור, של הערכה שמאפשרת לאדם לאשר את עצמו, את הפחד, הכעס, השנאה, הקנאה והאשמה. על המטפל האמיץ, לפגוש ולהעלות לתודעה את כל העושר הזה שקיים תמיד גם בין המטפל והמטופל. אם המטפל קרוב למהות של עצמו, עצם הקבלה העצמית כלולה בה בהכרח, גם אהבה עצמית, מכאן מתוך מפגש עצמי כן ועמוק, מטפל פוגש מטופל, בפתיחות ובאהבה. כי מפגש שיש בו הזדהות הוא מפגש שיש בו אהבה. זו הגאולה האנושית.