רפלקסולוגיה ברוח הגשטלט

בשיחה טלפונית, לפני שנפגשנו, אמרה לי מיכאלה: "אני כל כך כל כך פוחדת. למה? אני פוחדת שהטיפול יכשל".

מיכאלה  התלוננה על  חוסר עמוק במשמעות ובשמחה בחיים, על אין-אפשרות להגיע להחלטות יומיומיות ועל שלל בעיות גופניות די קשות

עניתי למיכאלה שזה בדיוק העניין

ויטאליות היא ההבדל בין גוף בריא לגוף חולה, הגוף בנוי לבריאות  ומחלה היא תוצאה של עצירת החיות.

אותה ויטאליות  מדרבנת אותנו ליצור את הדרך שלנו, לפרוח ולגדול. אותה ויטאליות היא גם תחושת עוצמה פנימית המאפשרת לנו לקחת סיכונים, להתחבר, להתאהב וגם להעז לקוות, תוך שאנחנו מסתכנים באכזבה ומתוך שאנחנו מרגישים שאפשר לסמוך על הלב שיתאושש ושפצעיו יגלידו.

מעצם מהותנו אנחנו בנויים לחיים מלאים.

אם איינו מרגישים את הויטאליות, את עוצמת החיים, איננו יכולים להרשות לעצמנו ממש לחיות ולהתאהב ולברוא את דרכנו ולשמוח ולקוות ולהיות מאושרים, כי בכל אלו טמונה האפשרות ליפול לתהום – להתאכזב.

רפלקסולוגיה ברוח הגשטלט, מבוססת על הידיעה שבריאות מושלמת וגם פוטנציאל אין סופי טמונים בנו, כלולים במהות שאנחנו, בריאותנו ועוצמתנו נמצאות בתוכנו.   בידנו הברירה לאפשר את אותה בריאות ולגלות עוד ועוד מנתוננו בכוח,  או לעצור ולקלקל את הבריאות ולכלוא את הכאב וגם את הפוטנציאל.

כדי לחדד את רוח הגשטלט, אשווה את הגשטלט לחשיבה החיובית. לתדהמתי, יש מנחי גשטלט שאינם רואים סתירה בין הגשטלט ובין חשיבה חיובית ואפילו מחברים בין שני הפכים אלו.

נכתב מפי פרלס (פריץ), אבי הגשטלט, כי אנשים מתנדבים לעבוד עמו, אך הוא אינו לוקח אחריות על מי מהם אלא רק על עצמו. עם מותו, נשארנו, מי שדרכנו דומה לדרכו,  לבד ואין מי היכול לטעון לאישור ממנו, אך אם אנחנו משתמשים בשם גשטלט, חובתנו, לדעתי, להתווכח על הדרך.

פרלס עצמו זעם על כוהני החשיבה החיובית. כן, גם בשנות ה-60 קראו רבים לחשיבה חיובית.  אפשר לקרוא את ההתלהמות הנרגשת והארוכה בספר אשר נכתב מפיו "גשטלט מלה במלה".

אך כאמור, אנחנו בלעדיו ואסביר מדוע אי אפשר לחבר בין גשטלט לחשיבה חיובית. אדגים בסיפור:

גדי חווה כאב גדול, הלב שלו נשבר, נודע לו שלאהובתו יש עוד אהוב שאינו גדי.

אמרה לו מטפלת: הפסק לענות אותה עוד ועוד. ראה את הטוב שבה, את אהבתה אלך ושמח בה. הרי החלטת להישאר עמה, קבל אותה בזרועות סולחות (היה חיובי).

והגשטלט? אם נאמר לגדי – "שמח! כבר שנתיים ובינכם הגיהינום. השב את השמחה הביתה", כאילו אמרנו לו "מה שאתה מרגיש, זה לא בסדר. אתה לא בסדר. הכעס שאתה מרגיש לא בסדר הקנאה הכואבת וחותכת את גופך אינה בסדר. זה נמשך יותר מידי זמן". מכוון שאין לנו שליטה על מה שאנחנו מרגישים, אנחנו כאילו אומרים לו: הסתר החנק החבא בתוכך. מה שייצא ממך החוצה, עליו להיות אמון, ביטחון אהבה ושמחה.

כל הדברים האלו, הביטחון, היכולת להרגיש אהוב, ההתמסרות והאפשור להיפתח ולהניח לביטויי האהבה השונים לחלחל פנימה ולהרוות, כל אלו, הם חלק מהטבע שגדי. חלק טבעי מן הוויטאליות, ממערכת הדופאמין במוחו.

אילו אחז גדי במושכות חייו בשתי ידיו, אילו לקח אחריות על עצמו, גדי היה כואב, מתאבל כי זמן כאב עכשיו. אין יותר מידי ואין פחות מידי. יש את החיים עצמם עכשיו. גדי הלוקח אחריות על הטבע שהוא עצמו, היה כועס וכועס וכועס, שונא ושונא (שנאה היא מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו כועסים. נסכים לה, נמצה את הכעס, יבוא הכעס ליידי סיום. לא נסכים לה, נתבוסס בו לנצח, נחייה ב"סיפור לא גמור") עד מיצוי הכאב. אחרי הכעס, ולא לפניו ולא במקומו, בשוך הכאב, יש עוד. יש אמון המשתכנע ונולד לאט לאט, וכוח מופיע ופתאום אותות האהבה המתעקשת והנמצאת מולו, מצליחים לחלחל פנימה ולהרוות.  אז תיווצר מחילה, בלי שגדי יתאמץ לסלוח, כי להחליט לגבי רגש זה בניגוד לטבע וממש לא ניתן. אי אפשר להחליט לסלוח, אלא רק לכבוש את הכעס וכמו כל כיבוש, זה נורא. בכיבוש הכעס – אבל וכאב לא מסתיימים אחרי שנתיים, אלא מגיחים וממרמרים ומעכירים, גם אחרי ארבעים שנה.

 אחרי האבל תגיע השמחה תגיע תחושת הקדושה, גדי, המוכן לכאוב, לא פוחד לאהוב תוך ערות מלאה, ומתוך הערות הוא מכיר בחד-פעמיותה וערכה האין סופי של אהובתו. מי שאינו מעז לכאוב, חייב להלך בחיים חציו ישן חציו ער ואז, אף אחד לא ממש יקר ללב ולשום דבר אין ממש ערך.

.ההבדל בין הגשטלט של פרלס ובין רפלקסולוגיה ברוח הגשטלט:

פרלס רצה לעבוד עם אנשים, או פציינטים, רק עם הלוקחים אחריות על עצמם, עם אלו שהם מספיק אמיצים כדי לעבוד = להיות אוטנטיים, לפגוש את פחדיהם וכאבם ולדבר על קשיהם. לאחרים אמר בצדק שהם "מבלבלים לו את המוח". סתם גונבים תשומת לב בלי נכונות אמתית לעבוד.

אולם המוכנות לעבודה, האחריות לעצמי,  תלויה בכוח החיים, בוויטאליות.

הסכמה להיפגש עם הכאב והפחד, ההתכללות, היא פתיחת שערים של כלא פנימי ומאפשרת ומחזירה את החיות הטבעית. אבל יש כאן גם פרדוקס: כאשר הכאב כל כך מודחק וכלוא, הסכר עוצר את החיות כולה, אז אין תחושה של אומץ ויכולת. אז הפניית תשומת הלב והשהייה בכאב נחווים כאיום ש"גדול עלינו". לכן אדם יתלה בכל טריק המאפשר לו שלא לחוות את הכאב הפנימי.

רפלקסולוגיה ברוח הגשטלט, רואה את הכלא ממש בכף הרגל המייצגת את הגוף כולו. אותה עצירת וויטאליות, אותו הכלא הוא החלשה גופנית, עצירה המפריעה גם את מערכת הדופאמין במוח. אז אין יכולת ואין אומץ.

רפלקסולוגיה ברוח הגשטלט, היא הקשבה גופנית, הגוף, שדרכו להימנע מחוויה מלאה היא  באמצעות מילים,   "טירטור" מחשבתי המוביל לכלום, מן רעש שאינו מאפשר לנו להרגיש, הגוף שדרכו אנחנו מרגישים רגש, נענה להקשבה גופנית ופותח מחסומיו.

ברפלקסולוגיה רואים אחת משתי אפשרויות: או כל כף הרגל, וכמוה כל גוף האדם בריאים: דשנים, חיים וחזקים, או שזרימת החיים מופרעת. אם אנחנו פוגשים (בראייה, במגע) רגל פתוחה וזורמת, המשמעות היא: כוח החיים זורם, אדם מרגיש ויטאליות ומכאן, הוא יכול לקחת סיכונים       וממש, ממש לחיות.