הזדמנות

הגוף יודע להיות בריא. אז אם חליתי בסרטן, עולה השאלה: מה קרה שהגוף שלי פקשש ולא הצליח להרוג תאים סרטניים והם הגיעו לכלל גידול ממאיר. האם, בניסיון להשתיק כאב ופחד, הנחתי מחסומים על הנביעה הפנימית שהיא אני? (המוח קולט את הרגש דרך פעילות הקרביים ואותם מחסומים המורידים תחושה מכאב רגשי, הם אותם מחסומים המפריעים לבריאות).

השאלה הזו נכונה לגבי כל התרשלות של המערכת החיסונית. בכל הצטננות ובכל שפעת, עלינו לשאול מה קרה לכוחותיי? כיצד נבלמה מערכת החיסון שבי מלעשות את העבודה אותה היא יודעת לעשות? במחלת הסרטן, אנחנו יכולים לרתום את העוררות העצומה שהפחד העז מעלה בנו, פחד מטלטל המעיר אותנו מתרדמה. טלטלה עצומה, המנגבת את האבק מן התודעה. הטלטלה גורמת לי להיות בנוכחות רגשית מלאה. אז מתחדדת הראייה, טעם החיים שוב עשיר וצלול. זו הזדמנות לשאול את עצמנו שאלות שבכוחן לפגוש את אבני הנגף, לחוות אותן, למצותן עד להתמוססותן, עד למיצוין ולהשיב את תחושת ההרפתקה לה נועדנו מלכתחילה ולהחזיר את המשמעות ואת האושר לחיים שלנו.

לשאלה מה קרה שסטיתי מבריאותי, אין תשובה מוכנה מראש. אפשר לענות עליה שוב ושוב ושוב, לגלות עוד רבדים במשך כל החיים. בקבוצת גשטלט אנחנו מגלים לשאלה תשובות. הזולת, הקבוצה, העומד מולנו, פוגש את האנרגיה הנובעת מתוכנו וזורמת אליי ביטוי באין מפריע, כמעיין הנובע בפתיחות. הפתיחות מידבקת ומעוררת את הזולת. פתיחות מאשרת את השפה הפנימית בזולת ומשביעה את הצורך הראשוני, המובנה בו לקשר אנושי עמוק ופתוח. המוח מכוונן לאמוד, להתעורר ולשבוע מן ההזדהות וההד כלפינו המתקיים בקשר פתוח.

בגוף, הפתיחות מופיעה כנהר זורם, כמו נביעה, כמעיין המתגבר. באין פתיחות, העומד מולנו פוגש את החומות שקמו על הנביעה שאנחנו, חומות המכבות את כמיהתו לקשר, מכבות את זרימת אנרגיית החיים בתוכו. את חומותינו חווה הזולת דרך עייפותו הוא עצמו. כמו שפתיחות מידבקת ומחייה, כך הסגירות מידבקת ומכבה. אדם מניח מחסומים על הנביעה הפנימית כדי להימנע ממפגש פנימי, כדי להרדים רגשות פחד וכאב. איטום הנביעה הפנימית, מוביל לבלבול, לאי ביטחון באופן שיש להתנהג ולהתחבטות בשאלות קיומיות מתוך תחושת טפלות, תחושת של חוסר נמרצות, חוסר דחיפות וחוסר עזוז ליצור ולבוא לידי ביטוי.

טבעם של המחסומים לעמעם ערות ולהקהות תחושה, מקשה עלי להיות מודעת לקיומם ואני זקוקה לסביבה האנושית כדי לפגוש מולה את עצמי, את קולי הפנימי או את השתקתי ואילמותי. תחושת הדרייב שבמבוע, היא תחושת אני: זו אני וככה אני מרגישה ורוצה. הביטוי של הדרייב הפנימי מובנה במוחנו והוא אוטומטי. הדרייב מוליך את רגליי בדרך המאפשרת לכוחות שבי להגשים עצמי, דרך בה אני גדלה ומרחיבה את התנסויותיי וחוויותיי, דרך המאפשרת את בריאותי. הקבוצה משמשת כמעבדה, כמראה מחויבת המדווחת את תחושת האוטנטיות במפגש איתי, או שהיא מדווחת את הזיוף ואת החומות שביני לקבוצה, ביני לזולתי.

בהיותי בנוכחות רגשית מלאה כאן ועכשיו. חושיי קולטים את יחסם של הסובבים אותי אלי. תאי מראה במוחי מפעילים את קרביי בהד למה שקולטים חושיי. אם אראה אהדה כלפיי, קרביי יגיבו בחיות ובבריאות. אם אפגוש ניצול, תופעל מערכת כעס. הדם בגופי יזרום במהירות לגפיים, קצב פעימות ליבי יגבר, הכעס מגביר את קולי ומחזק אותי להסיר המכשול מדרכי. לאחר שכעסי סידר את "העניינים" שלי במעגל האנושי ויצר כבוד מצד סביבתי, חוזרת השלווה אל קרביי. הגשטלט קורא לאנרגיה שעלתה, מוצתה ונרגעה: סגירת התבנית. זוהי התנהגות המובנית במוחנו וכל שנחוץ כדי שההתנהגות המובנית בי תסדר בשבילי את סביבתי האנושית, הוא היותי בנוכחות רגשית מלאה. לתאים הסרטניים אין כאן סיכוי לשרוד. בגוף זורמת הבריאות והמערכת החיסונית מכחידה כל מוטאציה. אך אם לימדו אותי החיים לעצור את זרם החיים בתוכי, אכווץ בגופי רקמות חיבור ואסכור את התחושה ואת הביטוי האוטומטי. אם נישאר בדוגמה של הכעס, במקום להגיע לסגירת התבנית ולרגיעה, הכעס שאינו מאופשר אינו ממלא את תפקידו בסביבה האנושית.

אני ממשיכה להיות בתוך יחסים של ניצול תוך שהמחסומים העוצרים בי את האנרגיה המחזקת של הכעס, מתעבים ומוחי מספר לעצמי סיפורים שעלי להאמין בהם באדיקות. אני רואה עצמי מעל הכעס, רואה עצמי נאצלת כמלאך בדמות אשה. ביחסי חסרה הנוכחות הרגשית המלאה. העומד מולי, פוגש בנוכחות רגשית של טפלון. פוגש את העצירות אותה אני משדרת. הנביעה מתוכי אינה משביעה. המפגש איתי מותיר את הזולת רעב ומתוסכל, מתקשה להאמין לשפה האנושית שבקרבו, למה שתאי המראה שבמוחו מעוררים בקרביו. הגשטלט קורא לזה "סיפור לא גמור". הגוף לא התרגש לעימות ולא חזרה בו הרגיעה. אלא נותרת עוררות קבועה. מצב של סטרס. מצב בו המערכת החיסונית מופרעת מלעשות את עבודתה באופטימאליות.
המטרה בקבוצת גשטלט, היא לרתום את הטלטלה המעוררת שנקרתה בדרכנו כדי לאזור מספיק אומץ בכדי לשוב ולהיות אני. אני, בנוכחות רגשית מלאה.