נחתה עלינו הבשורה שאנחנו חולים במחלת הסרטן.
אנחנו אמיצים ומאמינים שיהיה בסדר, שנצא מזה כמו גדולים, שעל הדרך גם נגלה ונלמד עוד על עוצמתנו, אנחנו מכירים בחוסן גופנו ובחוסנה של נפשנו, מכירים בתמיכה ובאהבה שחיינו מלאים בהן וגם – מציף אותנו פחד גדול מאוד.

בהמשך, בזמן שאנחנו עוברים את הטיפולים, לפעמים מקריחים ונחלשים, חברים רחוקים לעיתים מתרחקים אף יותר, בזמן שרגישותנו לדחייה גוברת. לפעמים אפילו חברים קרובים נבהלים ומתרחקים ואנחנו פוגשים כאב גדול. הבעיה אינה בכאב או בפחד. הם חלק מנהר החיים שאנחנו. כאב ופחד אינם מחלישים אותנו כאשר הפחד מותר, כאשר אנחנו מסכימים לשהות בפחד ובכאב ברשות מלאה. אחרי שאנו ממצים את התחושה העשירה והקשה הזו במלואה, מגיעה תחושה של שחרור, סיפוק ורגיעה. נהר החיים בערוצו הפתוח, המאופשר, מביא עמו עוצמה ותחושה של ביטחון, עד הפעם הבאה בה מגיע פחד. כמו גל חדש. כשנהר החיים זורם, אין דבר המפריע למערכת החיסונית להכחיד מיד כל מוטאציה, זו העבודה לה היא נועדה.

אז אין אפשרות למחלת הסרטן להישנות (כאשר גידול סרטני כבר מפותח, יש קושי רב למערכת החיסונית להשתלט עליו ללא עזרה חיצונית). גוף שעוצמתו לרשותו, המקבל גם תזונה טובה ופעילות גופנית, מקבל את התנאים האופטימאליים לשוב בתום הטיפולים לבריאותו. בידי האדם היכולת לנסות ולשלוט ולעצור ולאסור את הפחד, את הכאב ואת הכעס. אדם מכווץ וסוגר רקמות חיבור במטרה לנתק את השדר העצבי בין הקרביים לבין המוח. כסכר על הנהר שהוא עצמו. אותו סכר עוצר את מערכת הביקוש, את הדרייב – הדחף, את הביטחון שבעוצמה, את העניין והנוכחות המלאה בקשר האנושי, את הבריאות. אז בתוכנו יש כעין כלא העוצר את כוח החיים, המחליש אותנו. חיותנו מאולחשת ומוחלשת ומוחלשים כוחות הריפוי בגופנו. בתוך הנתק, איננו מרגישים עוצמה ושמחה, אלא אטימות, חולשה ודכדוך.

הדרך לשחרר עצמנו מבית האסורים, היא לפגוש גופנית את הפחד ואת הכאב.
– מדוע גופנית דווקא?
– מבנים בגזע המוח האחראיים לפעילות הגוף הפנימי הם אותם מבנים המדליקים את המוח בדופאמין, לדוגמה, ויוצרים את הדחף לחיים ואת תחושת הרגש. הרגש מתהווה כאשר אותם מבנים עצמם, יוצרים שינויים בפעילות הקרביים. פילוסופיות תומכות בהכחדה של רגשות מסוימים, אבל לא ניתן להכחיד רגש. כל שביכולתנו לעשות – להפריע את הבעת הרגש הטבעית ולסכל את הרגיעה שבאה בעקבות הבעת הרגש. כך שנותרת עוררות תמידית, מתח מתמשך המפריע לעבודה אופטימאלית של הגוף הפנימי ולרגיעה רגשית ומחשבתית.

הגשטלט מציע עבודת תיקון מתמשכת, המוליכה אותנו בערוץ הבריאות והשמחה: עלינו לחזור ולהתחבר תדיר לתחושת הקרביים במלואה, למרות נטייתנו ויכולתנו המחשבתית – המילולית, לנסות להתרחק מרגשות שאינם נעימים.
הגשטלט, השייך לזרם ההומניסטי, לוקח בחשבון כי המוח האנושי נועד לבוא ליידי ביטוי בסביבה האנושית הרואה, מקשיבה, מבינה ומזדהה. תאי מראה במוחנו יוצרים הזדהות פנימית, המדמה גופנית את רגשותיו של העומד מולנו.

כך גם החיישנים שלנו ערים להשפעה שאנו מעוררים בזולת. יחסים בריאים ופתוחים הם יחסים המאשרים לנו במילים את האמת שאנחנו מרגישים מבפנים. בקבוצת גשטלט, הקבוצה משקפת לנו אותנו ובעיקר את הסכרים שאנו סוכרים בם את עצמנו, הם משתקפים במידת האוטנטיות איתה אנו נוכחים בקבוצה. מעצורים, מטבעם לא ברורים לנו עצמנו, מפני שהם הדרך שלנו להכחיש את הפחד ואת הכאב. קבוצת עבודה אינה מוותרת על העצמי האמיתי שלנו ומאפשרת לנו לפתוח את בית האסורים בתוכנו ולהוציא לחופשי את הכאב ואת הפחד. להביאם ליידי הביטוי לו נועדו.
מוחנו מבטא רגש אוטומטית במימיקה בפנינו ובשינויים בין רגיעה ובפתיחות לבין מתח וסגירות בגופנו, הלמידה שעלינו ללמוד, היא לאפשר את הטבע שאנחנו. לומר אמן לעצמנו ולבריאה.