סולטנה (שם יפה, אם כי בדוי) שאלה בטלפון, אם אוכל לעזור לה עם הברך שכואבת לה באופן בלתי נסבל.
היא הגיעה בעשרים דקות איחור. מלווה בבעלה שחיכה לה במשך הטיפול.
נפגשנו בצהרי שישי, מתוך דחיפות ובהילות (אני מספרת את הפרטים, כי הם התפאורה החשובה במחזה אותו אני מתארת. חשתי רוגז על האיחור).
כל כף הרגל של סולטנה, הייתה אוויר במגע. מתחת שכבת האוויר, הורגשו עצמות נעולות, כאילו הן ממתכת .
העצמות, שאבו את האנרגיה וננעלו.

למצב כזה, אנחנו קוראים בכיתה "כספת". כספת היא סוג של פיתרון. מצב של הורדת קליטה רגשית (בונקר בעצמות) אין לחות. במקום תחושת החיים, ישנה חשיבה על החיים (אוויר שלא במקומו) צורה של הגנה.
סולטנה צללה בטיפול למתרחש בגופה. האנרגיה לפני ייצוג הברך, הייתה כיווץ של כוננות. בייצוג הברך, הייתה דלקת של קונפליקט. (ישנם ביטויים שונים ורמות שונות ומגוונות של דלקתיות, כך אפשר לפגוש רמות שונות של פאניקה בקונפליקט) אני הדהדתי את הכוננות ואת הקונפליקט (גופנית בלבד). כשהאנרגיה שבה לזרימת החיים החופשית, קפצה סולטנה ורצתה להבין מה קורה פה. שיקפתי לה שהדלקת בברך שמאל ולפניה הכיווץ, עוצרים את האנרגיה מכתף שמאל.
מצב שמונע "התקלחות בנאהבות", מונע ממני לאפשר לתחושת היותי נאהבת, לחלחל לתוכי ולמלא כל תא בגופי. זו התוצאה של העולם הרגשי המעומעם, פחות מרגישים את הכאב, אבל גם אין אפשרות להתמסר ולחוש את האהבה כלפיי במלואה ובחושים ערים.
סולטנה אמרה שאני לא מדברת לעניין. הבעיות שלה הן אחרות לחלוטין. הבעיה שלה היא שהבעל שלה, לא מצטרף אליה לתחום העניין החדש שלה וגם מתנגד לשנות את עבודתו.

הכותרת שניקח מן המסופר למעלה, היא אוטונומיה.
אדם אוטונומי, נמצא בהווה. חושיו ערים, מוחו קולט בבהירות ממעיו את הרגש.
אין אפשרות, להיות קשוב להתרחשות שמתרחשת ברגע זה בגוף ובאותו הזמן, להיות בעתיד, בעבר או בטריטוריית הזלת. (תחושת החמצה או תחושת געגוע, הן הוות. ההבדל הוא המצאות בתחושה או בסיפור הכיסוי)
המצאות בכל מאודי בתחושה הגופנית, היא המצאות בי כאן ועכשיו. לא בבעלי. בי, בחיי.
הקפיצה של סולטנה, הצורך לברוח לתבונה, הם צורך להפריע לחיבור שקרה כשתחושה אמיתית ועמוקה ומפחידה, הגיעה בבהירות ובחדות לתודעה.
נעים לשחק בתובנות. זה קצת כמו להרכיב פאזל. זה מבריק לפעמים, אבל זה נשאר משחק.

התחושה שנשארת אחרי דיבור על עמדה, היא תחושה של החמצה. אז אנחנו יודעות, אז מה?
בדיבור על אוטונומיה, עדיין לא חווינו דבר, לא שונה דבר בעמדתי. אין אפשרות להבין מרכז כובד פנימי במילים. טיפול שמפנה את הקשב אל הגוף, מחדש את תחושת מרכז הכובד הפנימית.

אדם אוטונומי, מלא בחייו ובעצמו. מן הזולת הוא צריך מקום: מקום במסיבה האנושית. להיות מוקשב, לעורר עניין, לקבל מענה לחשיבתו, לקבל קהל שופט ומעריך ליצירתו.
להיות מופרה מן הזולת, שיהיה עם מי להתווכח, עם מי ללבן מחשבה, עם מי לצחוק, שיהיה מול מי לחיות.
אבל, אדם אוטונומי, חי מול הזולת, כאשר עצמיותו, נוכחת.

כאשר אין תחושת אוטונומיה, זה לא נראה משונה, לחיות את חייו של אדם אחר.
יגאל וויצמן אומר את זה יפה: "כאשר אין לאדם אדמה ומים שהאש שלו יכולה לבעור בעזרתם (כמו לעכל עץ), אזי אדם שורף, אדמה ומים של אחר"
אדם עצמו, לא רואה את אי כיבוד הגבולות של האחר. סולטנה עצמה, לא יכולה להבחין בחוסר הכבוד כלפי בעלה, היא לא סופרת אותו כשהוא אומר לה: "אבל אני אוהב את העבודה שלי". רק מן החוץ, זה צורם מיד.

אני שיקפתי, כיצד, כאשר "הכספת נפתחה", פתאום הופיע קושי, והיה צורך להבין לוגית. שיקפתי איך נוח ורגיל כשהעולם הרגשי נשאר סוד.

לטיפול הבא, סולטנה הגיעה, כמעט ללא כאבים. סיפרה שהרגישה עצב עמוק מאוד, בעיניים שלה, היו תלויות דמעות, ואמרה שהיום, אינה רוצה לדבר.
זה היה טיפול נהדר, הרגשתי כיצד גופה מדבר איתי, כיצד היא פותחת מחסנים שהיו נעולים זמן רב. הכאב עלה, ושתינו התעקשנו להיות איתו.
התעמקנו שתינו. אני בשאלות, מנסה להבין, להרגיש את תחושותיה וסולטנה, בצלילה לתוך התחושות הגופניות, לתוך העצב שהרגישה כשמיכת פוך בבטנה. עכשיו היינו בו. בהווה. עכשיו לא הייתה מנוסה. פתאום בעלה לא היה סדר יום שמצריך תכנון. חייו היו מעניינו. סולטנה הייתה בסולטנה.
לפעמים הפחד נורא כל כך. ישנן מחשבות שאין להעלותן על השפתיים. שאנחנו ממאנים לחוות אותן. אבל, לחוש את הפחד, זו לא מחשבה איומה (אני מרגישה אותו לפעמים כמו חרב מפלחת את גופי לאורכו), כשאנחנו לא רואים את סרט האימה שבראש, אלא חווים את התחושה שבבסיסו, זה אפשרי.

לחוות בערנות כאב, זהו אומץ להרגיש. אומץ שמאפשר אפילו התקלחות באהבה. איני מכהה תחושות, להגנה.
כאשר אני אוטונומית, איני זקוקה, לחיות באדמה ובמים של האחר. אני יכולה להיות בפחד האנושי הפשוט ביותר (שבסולטנה הוא היה כואב מידי) : שלא יאהבו אותי.
עכשיו, אין צורך לעצור את האנרגיה לפני הברך. הקונפליקט של הברך, מוצה (קונפליקט, זו עצירה תוך וויכוח חי עם פן שבי), האנרגיה מגיעה באומץ לכתף שמאל, אל המפגש האינטימי, אל הרעב להיות נאהבת.
בסופו של המפגש הטיפולי השלישי שלנו, סולטנה אמרה לי שהיא חושבת, שכאשר אדם פורח, סביבתו בהכרח נשכרת. שאינה דוחקת בבעלה ועסוקה בפריחה של עצמה.
בכל הנאמר כאן, עסקנו בבסיס שהוביל אל העוצמה הפנימית הזו.

ולבסוף, מה העניין של התפאורה? מדוע תיארתי את הפרטים הטכניים?
מפני, שאדם שאינו חש אוטונומיה, בהכרח לא יכבד אוטונומיה של המטפל (בתור אחר). אנחנו, נרגיש כעס ועצבנות, מפני שהמקום שלנו אינו מכובד. אל לנו בשום פנים ואופן להשתיק ולדכא קול פנימי זה. זהו שלט חשוב ביותר שמסמן לנו בברור: שים לב! בעיה בתחושת אוטונומיה לפניך!

ברוגז שעלה בי, אני משתמשת כדי להבין בעצמי וכדי לשקף. צריך לקחת בחשבון את אי האמון שבטיפול הראשון. אדם יכול להיות מורווח משיקוף, רק כשאמון כבר נבנה. אם אנחנו באים מאהבה, מתוך שאנחנו, המטפלים, מכירים את אותם מחוזות בתוכנו, אנחנו יוצרים אמון.