כשלמדתי אצל יגאל וויצמן, אמר יגאל:

"בעלי החיים כולם מושלמים.

חתולה היא אמא מושלמת וכל התנהגותה מושלמת. 

אדם אינו מושלם, אבל אדם הוא חופשי.

חתולה אינה חופשית, וציפור לעולם לא תמציא קן חדשני

כזה שעדיין לא נבנה, כזה שהיא ממציאה מתוך רוחה חסרת הגבולות".

נזכרתי בדברים של יגאל וויצמן היום בטיפול של מקס:

אחותו הקטנה של מקס, תמיד הייתה כחטוטרת על גבו.

שניהם גדלו בקיבוץ ולמדו באותה הכיתה המאחדת שני שנתונים

מקס תלמיד טוב ורציני והיא מביישת בהתנהגותה.

על מקס היה להגן עליה. כשהוא לא הגן עליה

וכשהוא ניסה להיות "בצד הטובים" מקס הרגיש בוגד

ומצפונו ייסר אותו קשות.

עכשיו, אחרי ארבעים שנה  בהן אותה אחות בלגנה את חייה

היא חוזרת ובגדול.

מקס בחוסר ברירה הודיע לה שביתו (ומשפחתו)

פתוחים לפניה. הוא נשמר וקבע לאירוח זמן קצוב מראש.

מקס החולה במחלה אוטו-אימונית, הרגיש כמו ב

סערה נוראה 

כל השבוע האחרון, מאז הטלפון הבהול מאחותו.

לפני הפגישה השבועית שלנו מקס כבר הספיק להימלך בדעתו 

ולדאוג לפתרון חלופי לאחותו.

אבל מקס עדיין היה נסער.

     *

אז מה עכשיו?

ברור שמקס עשה את המעשה הנכון.

רק לשמוע את קולה של אחותו, וכבר צמרמורת מעצבנת את גבו.

אבל האם ה"עסק גמור"?

בכל פעם שמתעורר בנו רגש (וזה קורה כל הזמן)

אנחנו (המוח שלנו) בנויים ככה שלרגש הנולד יש ביטוי מיידי ואוטומטי.

בבני אדם הרגש בא לידי ביטוי מידי במימיקה של הפנים,

בשינויים פנימיים כמו לחץ דם ודופק, כמו זרימת דם מוגברת לפנים,

בא לידי ביטוי בגוון הקול, בנרגשות או ברוגע התנועה.

הטבע חזק כמו נהר שוצף. בעלי החיים נמצאים בזרימה

והיא מושלמת כמו שכל הבריאה מושלמת.

בעלי חיים חיים בתוך זרם החיים והוא מדויק והוא המוליך אותם בדרך המדויקת לכל אחד מהם.

וכנראה שהם אינם מסוגלים להתכחש לעצמם.

לכן הם בריאים יותר מבני אדם. כל כוח חיותם, הווטאליות, לרשותם.

בבני אדם המצב שונה.

מקס אמר לי: "את מפנה אותי אל הכעס העתיק, האשמה והבושה שאני חשתי וחש כלפי אחותי.

אני לא רוצה להיות שם. אני רוצה להודות לה על השיעור שהיא לימדה אותי בחיים.

די לכעס! די לשנאה! די לבטן המכווצת מאשמה"!.

בעל חיים בניגוד למקס, אינו שואף להחליף את אלוהים. 

מקס כן. מקס מודד כמה כעס מותר. האם כעס זה רגש טוב או רגש רע. 

האם מותר לו לשנוא את אחותו בשרו ודמו?

והאשמה המכווצת את מעיו, בטח שאינה רצויה כאן.

הבעיה היא שמקס הוא מקס. ומקס סגר את מקס ולא מאפשר את מקס.

ומקס אינו אלוהים.

אלוהים הוא הבורא ומקס הוא הבריאה.

ובידינו שתי אפשרויות: או להיות אנחנו במחויבות מלאה ולהודות לבורא על הבריאה שאנחנו 

או לנסות להחניק ולסגור ולעוות. אנחנו עושים זאת על ידי כיווץ רקמת חיבור,

ככה אנחנו מקימים סכרים ומקלקלים את הבריאות.

בבחירה הראשונה יש לנו סיכוי הולך ורב להבין ולהכיר את עצמנו לעומקים בלתי נדלים.

למרבה השמחה הבריאה באמת מושלמת. ומקס יכול להתחבר אל הילד המוכרע תחת נטל אחותו.

מקס אמנם כבר איננו ילד ואת ילדותו אי אפשר להשיב

אבל למקס עסק לא גמור. כל עוד מקס מרגיש שיש רגש מגעיל בתוכו

שאם רק ייתן לו להתקיים ויאפשר לעצמו לחוות אותו, הרגש המגעיל יטביע אותו

וישיבו לאחור לימים הנוראים.

אבל זו בדיוק הבעיה. ולדעתי זהו סוג העמדה המפריעה ומשבשת את המערכת החיסונית מתפקודה התקין.

המערכת החיסונית שיש בה רוע: מי שמקס חי, כל תא שהוא מקס – לחיים וכל תא שאינו מקס – למוות.

אם למקס אסור להיות אגואיסט, אותה סגירה ואותו סכר על טבע הבריאה, הוא אותו סכר על מערכת החיסון

שהיא היא אותה בריאה. ומערכת חיסון מופרעת היא התוקפת את מקס עצמו במקום את מי שאינו מקס.

אם מקס היה מרגיש מספיק חזק ובטוח לסמוך על מושלמות הבריאה שהוא עצמו,

היה עליו להתחבר גופנית ולשאול את עצמו את אותה שאלה שעל אדם לשאול כדי להחיות מחדש מקומות 

שבתקופה מוקדמת לא היה יכול לאפשר בהם חיים. והשאלה היא 1) היכן בגוף אני מרגיש

את הכעס על אחותי.

עליו לעצום עיניים כדי לאפשר התחברות לאותו רגש אסור.

2)ממה בנוי אותו הרגש. חומרית.

על מקס לאפשר מה שלא אופשר ונכלא, ותרגום תחושה גופנית לחומר, מכריח את מקס להסכים ולהחיות את ה"שטח המת" 

שבתוכו. כל שטח מת רגשי שכזה הוא שטח מת גופנית.

אזור חי פחות.

הרגש נוצר גופנית ואחראיים לו אותם מבנים מוחיים השולטים על ההומאוסטאזיס.

    *

מקס לא הסכים לחוות את הכעס. הוא אינו מרגיש חזק מספיק בכדי לסמוך על עצמו.

כל וויכוח פילוסופי יביא אתו מבוי סתום.

הגשטלט יפנה אותנו לחקור את האיסור, את הסכר שהקמנו על הכעס.

אבל לרוב ההתנגדות כל כך עזה עד שאדם אינו מוכן לחקור גם את ההתנגדות של עצמו.

לרפלקסולוגיה ברוח הגשטלט יש אפשרות לעבוד עם מבוי סתום.

היא מקשיבה לכיווץ הגופני, לסכר עצמו. הגוף מספר את ההתנגדות והויטאליות שבה אל "השטח המת"

לאט לאט מגיעה העצמה ושבה אל האדם.

כשהסכרים נפתחים, חקר וגילוי עצמי נחווים כאתגר, בהתלהבות.

*

אז האדם חופשי?

קודם כל האדם חייב להיות הוא. לא מי שהוא חונך להיות אז כל כוחותיו לרשותו.

לחנוק את עצמך לא עושה אותך חופשי. ההפך.

אם בוחר אדם שלא לחנוק את עצמו אלא לאפשר לעצמו לצמוח וללבלב, אז הוא יכול להנות מן הבריאה שהוא

ומתאפשרת ההנאה בלהיות בעל תודעה ותבונה אנושית, להיות יצירתי. להמציא ולחדש מתוך עצם המהות האמתית.

מתוך רוחו חסרת הגבולות. 

זהו החופש האמתי.