הגשטלט אינו מבקש לברוא את עצמנו ואת המציאות שלנו בכוחה של המחשבה. הגשטלט אומר: את כמו שאת,את מושלמת כמו הבריאה כולה, צוו ליבך מוביל אותך לדרך שהיא דרכך, ובדרך הזו תמצאי אושר.
אם תאמרי: הנני מוכנה ומזומנה, בנוכחות רגשית מלאה לגלות את עצמי ואת דרכי, בתוך היום שלי, תהי בדרך שלך. זוהי בחירה שאפשר להתאמן עליה בכל שלב בחיינו. אני לא מכירה אף אשה שצמחה בקבלה מלאה לטבעה. ביכולתנו לאפשר לעצמנו קבלה מלאה בבגרותנו. להיות לעצמנו אמא אולטימטיבית.
מחשבתנו בנויה על מה שכבר קיים ברפרטואר שלנו. מחשבתנו מצומצמת יותר מן הטבע שאנחנו. טבע שהוא תחושת האני, הידיעה: "זו אני וככה אני מרגישה כלפי מה שלפניי", הטבע שאני, ינצל כל הזדמנות לצמיחה ולגדילה, בטבענו שזור הצורך ליצור את יצירתנו ולהביאה להערכה ולהזדהות בפני עיניים ואוזניים, בפני אנשים אחרים. צדדים נוספים באותה נביעה פנימית הם כאב הדחייה, פחד וכעס. מטרתם לאפשר ולהסיר כל מכשול מן הדרך הפתוחה. אם אהיה נכונה ומזומנה לכל מה שבי, ינבע העזוז בתוכי לכדי עוצמה ומסוגלות. החשק יוביל אותי לעוד ועוד צעדים בדרך שהיא דרכי. החשק הוא המצפן שמראה לי את הדרך, בלי המצפן אני כעלה נידף ברוח, לא ממש יודעת מי אני ומה אני רוצה. אם לא אעז להיות בכללותי, כולל כאביי, פחדיי וכעסי, אצור נתק בתוכי במטרה להשתיק את הדחף. אחסום את היצירתיות שבי, את טבעי, בעזרת המחשבה שלי, על שלל תירוציה והסבריה.
הפעולה בעקבות התחושה "אני רוצה" מובנית במוחנו, מהירה ואוטומטית. ואילו חיבוריה אל החשיבה מועטים ואיטיים יותר. לחשיבה שתי אפשרויות. להכיר בפלא שהנני, או לנסות ולהכחיד ולסרס חלקים מעצמיותי. זהו דבר מיותר וגם בלתי אפשרי.במקום לאפשר את הביטוי האוטנטי של הרגש, במקום שעם מיצוי הביטוי תגיע רגיעה, בעצירת התהליך הטבעי, אנחנו יוצרות עוררות מתמשכת (סטרס). לחשיבה הליניארית, יכולת סובלימציה ויכולת שליטה עצמית, טמונה בה יכולת קלקול הטבע שאני. החשיבה מציעה לנו עצות מאוד יפות, כמו: כשהוא מגיע מן העבודה, הדליקי לכבודו את הבויילר, תני לו איזו צלחת מהבילה, השקיטי רעבו הנפשי והגופני. אכן, עצות טובות. אולם אם קולי אינו נשמע בתוך היחסים, עלי לפגוש את המחסום ההופך אותי אילמת-חרשת. כאשר הקול הפנימי חופשי, נוצרת אינטימיות אמיתית. בילד-אין בתוך האינטימיות נמצאת אהבה. כשאנחנו באות ליידי ביטוי אמיתי, אנחנו חשות אהבה, אז ממילא יתחשק לנו להדליק לכבודו את הבוילר. אם אנחנו מחניקות את עצמנו, אנחנו מחניקות את תחושת האהבה.

אז אין בכוחה של צלחת מהבילה באמת להשביע. השובע נובע מקרבה ואוטנטיות, מן החוויה שאת מזדהה איתי ורואה אותי יפה. אשה המחוברת לעצמה, החווה באמת את יצריותה, רצונה, כאבה, כעסה, פחדיה, ההזדהות המכילה, המקבלת בעיניה, היא המשביעה את ילדיה, את בן-זוגה ואת כל הנשזף באור עיניה. בטבע נוצרת בדרך כלל קודם החירשות ובעקבותיה האילמות, במטאפורה הזו, נוצרת קודם האילמות ובעקבותיה החירשות. אם חוויית החיים שלנו השתיקה את התגובה האוטומטית, אין לנו קול. אותו קול שהוא הנוכחות הרגשית המלאה. קול המגיב על ניצול בכעס, הכעס המחזק אותנו, המפחיד את זולתנו, הדואג שאף אחד לא ינצל, שכל מי שבאינטראקציה אתנו ינהג כלפינו בכבוד, כלפינו וכלפי ילדנו. הטבע של אמא הוא לדאוג לכך. אמא שאינה אילמת, קולה ידאג שאב ילדיה יהיה אבא אופטימאלי. אישה זו, יכולה לחיות בשלווה גמורה, גופה רפוי ובוטח. בוטח בקול הפנימי, שיעמיד את הדברים בדיוק כפי שעליהם להיות. היא תבטח בכעסה שיצור למענה מרחב של כבוד ואהבה בכל מערכת יחסים בה תהא מעורבת. לעומתה, אישה אילמת, תחיה בכוננות שמא היא וילדיה לא יהיו מוגנים.
אישה בעלת קול, מופתעת מפנימיותה שאינה מקובעת המובילה אותה לעוד ועוד הרפתקאות. אותו ביטחון שיאמר כן לכל הצעה מעניינת וחדשה. קול הנובע מבפנים. אותו פנים שמעז לחוות את עומקי העומקים של כאב הדחייה, פנים הרועד באימת כישלון, פנים היודע לחוות את טלטלת החרדה. כמו שאהבה היא תוצאה של אינטימיות אמיתית. אהבה עצמית היא תוצאה של היותי אני בשלמות. אותה נביעה ממנה נובע החשק, הדרייב, אותה מזרקה המפתיעה אותנו בנביעות חדשות מתפרצות, מלהיבות. אז העתיד נצפה, כמו לונה-פרק ענקי, מפעים. אנחנו יכולות להרפות את רקמת החיבור בחגורת הכתפיים. לסמוך בכל מאודנו על כוחנו, על הכעס שישמור, על האומץ שהוא המצב הטבעי, כאשר איננו נאטמות מפני הפחד. הנה באה האמזונה. עתידה פרוש לרגליה כדרך נפתחת.
במקום זה, כשקולנו נשמע צלול וברור, איננו חירשות. ביכולתנו לקבל ולאהוד את בתנו, או את חברתנו, כשנהיה עדות לכוח חיותה המתפרץ. לאהוד את כוחותיה, מיניותה, קולה הפנימי, יצירתיותה. הנה חברות נשית מבריאה. כשקולנו אילם, כאשר מעיין חיותנו חסום, אנחנו משמשות משטרת צניעות אחות לרעותה. משטרת הניקיון, משטרת המוסר. נעווה פנינו כשאחותנו תספר על אכזבה ובושה שהן חשות כלפי ילדן. אבל אם מותר לנו להרגיש ולחוות את כל העושר הענקי הפנימי, ביכולתנו לסמוך על המעיין הפנימי. אם נסכים לחוש את האכזבה בגופנו (כן, הרגש נחווה גופנית וגם המיצוי שלו נחווה גופנית) רק אז נחזור להיות באהבה השלמה שהיא חלק מן הטבע שאנחנו. אז נוכל לאהוב ולקבל את אחיותינו. הנה אחוות אמזונות.